<h1>סמ"ג לאוין סימן רמ"ב</h1>
<h2>דף נא:</h2>
ומותרים בדברים שהם בשותפות כל ישראל כגון הר הבית והלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים, וכיצד יעשו כדי שיהו מותרים בדברים אלו כל אחד מהם כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר ונמצא כל אחד מהם כשיכנס למרחץ שהוא לכל אנשי העיר או לבית הכנסת אינו נכנס לרשות חבירו אלא לרשות אחרים שהרי כל אחד מהם נסתלק מחלקו במקום זה ונתנו במתנה, היו שניהם שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים ליכנס לה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו ואם אין בה דין חלוקה כל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס ובין כך ובין כך שניהם אסורין מלהעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר זו (רמב"ם נדרים פ"ז הל' ב'—ד'). שנים שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני כופין את הנודר למכור חלקו, נדר שלא יהנה הוא בחלק [ה]שני הרי זה מותר ליכנס בביתו מפני שברשותו הוא נכנס אבל אינו יכול להשתמש בחצר[ו] כמו שביארנו (לשון הרמב"ם שם הל' ה' ע"ש). היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם הרי זה מותר ליכנס לחצר זו מפני שהוא אומר [לו] לתוך [חצר] של חברך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך (שם הל' ו') שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב שאומר שם כן בפרק השותפין (נדרים מ"ו ב'). ואומר רבינו יצחק דמכח שיש ברירה בדאורייתא פוסק כמותו וכן משמע בפרק הפרה (נ"א ב' עי' תד"ה זה), ורבינו יעקב אומר שמכח שחושבו ויתור והרי ויתור מותר פוסק כמותו (תד"ה אמר) וזהו כהלכתיה ולא כטעמיה שודאי רבי אליעזר ס(ו)בר יש ברירה.
<h2>דף נח.</h2>
שנינו בפרק אין בין המודר (נדרים ל"ג א') ראובן שנאסרה עליו הנאת שמעון בין בנדר בין בשבועה מותר לו לשמעון לפרוע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנאה (ע"פ רמב"ם נדרים פ"ו הל' ד'), וקורהו שם מבריח ארי, אף על פי שיש הפסד למבריח, וצריך להתיישב בההיא דהכונס (ב"ק נ"ח א') שאומר מבריח ארי לית ליה פסידא, ומפרש[ינן] דמיירי שם במבריח שלא מדעתו של מבריח כגון שת[ו]קפו חבירו לכך (שם תד"ה א"נ), ובעניין זה מדבר במבריח שהוא עצמו לא ידע. ומלמדו תורה שבעל פה שהרי אסור ליטול עליה שכר אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר, ומותר ללמד את בנו (ע"פ הל' ז' שם). ומקריב את קרבנותיו, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע ביומא (י"ט א') ובקדושין פרק קמא (כ"ג ב') הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו (ע"פ נדרים ל"ה ב' תד"ה איבעיא).
<h2>דף פ.</h2>
בפרק קונם (נדרים ס"ג ב') שנינו כי כל הנודר או הנשבע רואין בדברים שבגללן נשבע או נדר ולמדין מהם לאיזה דבר שנתכוון והולכין אחר העניין ולא אחר כל משמעות הדיבור (רמב"ם נדרים פ"ח הל' ח') כיצד הקורא לחבירו שיסעד אצלו ומיאן ונשבע או נדר שלא יכנס לביתו (או) [ו]לא ישתה לו טיפת צונן הרי זה מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה (שם הל' י'), תניא בתוספתא דבבא קמא (פ"ח ה"ד) ומביאה בפרק מרובה (ב"ק פ' א'), מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית או שיצא בשיירא או שיפרוש בים אין מחייבין אותו לישא או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו, מעשה באחת שנדרה שכל מי שיתבע אותה תנשא לו וקפצו עליה בני אדם [שאינן הגונין לה] ואמרו חכמים לא התכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן ההגונין לה וכן כל כיוצא בזה (שם הל' י"ג).
